משכיל לדוד, במדבר י״ב:י״ב

מהדורה: ויניציאה, תקכ"א

מפרשים:
1 כמת וכו׳ מה מת וכו׳ במת כתיב בהדיא אדם כי ימות באהל כל הבא וכולי והמצורע כתב בש״ח דנ״ל מדכתיב והבא אל הבית כל ימי וכו׳ יטמא עד הערב ע״כ. ולא דק דאינו ענין לזה כלל דהתם לא במצורע מיירי אלא בבית המנוגע דמטמא האדם הנכנס לתוכו. אבל מצורע גופיה דמטמא בביאה נפקא לן בת״כ מדכתיב מחוץ למחנה מושבו ודרשי׳ מה הוא טמא אף מושבו טמא:
2 אשר בצאתו וכו׳ אלא שכינה הכתוב וכו׳ כלומר כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו כך כדי שלא לו׳ אמנו ובשרנו אמר כן. ומ״ש ולפי משמעו אף הוא נראה כן וכו׳ ה״פ דמצי׳ לפרושי נמי אמו ובשרו וכוליה קרא כדכתיב וקאי על משה עצמו שהוא יצא מרחם אמה של מרים וכשנאכל בשרה נאכל חצי בשרו אלא דלכבודו של משה לא א״ל לנוכח בצאתך וכו׳ חצי בשרך אלא דיבר שלא לנוכח ומ״ש בד״א מי מטהרה אני א״א וכו׳ אתיא כר״מ דמתני׳ דנגעים דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו רמ״א אף לא נגעי קרוביו. ומ״ש רש״י וכהן אחר אין בעולם אף על גב דהוו בניו של אהרן אינהו נמי קרובי׳ הוו לגבה שני בראשון ולר״מ אינהו נמי אין רואין. אך ק׳ דמאי נ״מ שאין כהן אחר שיוכל לטהרה הא כי היכי דלא מצי׳ הקרוב לר״מ לטהר. ה״נ לא מצי לטמא וטומאת נגעים תלויה ביד כהן דכל זמן שלא טימאו הכהן הרי הוא טהור אפילו יש בו כל ד׳ מראות נגעים. א״כ הרי היא טהורה ומאי קאמר. וי״ל דשאני הכא שכבר הוטמאה ונתרחקה מפי השכינה שנזף בה ושלח לה הצרעת וממילא נטמאה ומעתה צריכה לטהרה ומה שהוצרך לב׳ הפירושים היינו דלפי׳ ראשון ק׳ היכי קאמר אל נא תהי כמת והלא כבר היתה כמת דכבר מצורע׳ הואי והול״ל אל תהי עוד כמת. לכך מייתי פי׳ שני דר״ל אל תהי כמת שאין עוד תקומה למפלתו. ולפי׳ זה נמי ק׳ מאי דכתיב אשר בצאתו מרחם אמו. ולהך פי׳ בצאתי מרחם אמה מיבעי ליה והכא לא שייך לומר כינה הכתוב. לפי מה שפירשנו לעיל. ועוד דתו לא נמשך שפיר ע״ז ויאכל חצי בשרו. מש״ה מייתי תרווייהו: